אייל דוד ליאני “רוכב האופניים”
מובא כאן מקטע מענין מספרו של אייל דוד ליאני “רוכב האופניים”:
אייל ליאני מלבד הספר “רוכב האופניים” פירסם גם:
מכתמים/ אייל ליאני (קטעי פרוזה והגיגים)
ספר עיון על ה”מידברן”/ אייל ליאני
ספר עיון משפטי קרימינולוגי על פקודת הסמים המסוכנים/ אייל ליאני
“ החזק מנצח. אתיקה ומוסר כלפי אנשים וכלפי ארגונים
בדירה החדשה הצלחתי לתפקד ואפילו לא רע. השקעתי את כל כולי במשרד. מצאתי את סיפוקי בעזרה לאנשים שבאמת נזקקו לעזרתי. למרות הקשיים של התעסקות עם מקרים סוציאליים כאלו בסופו של חשבון זה היה משתלם. הם גם ידעו להוקיר תודה. הדברים הקטנים גרמו לי לאושר: מכתב של עוזרת פיליפינית שהחליקה בבית מעבידתה בנווה אביבים וזכתה לבסוף בתביעת הנזיקין שלה או מינוי לנשיאות כבוד של קרן חינוך למהגרים. נהניתי מחיים חברתיים צנועים ולא זוגיים. זה יכול היה להיות ערב צדקה של מהגרים מרומניה, ערבים ביתיים של שיחות בצ’אט באינטרנט עם אנשים מכל העולם או נגינה בגיטרה האקוסטית החדשה והמשובחת שקניתי.
נדמה היה כי הקשר עם אמונה כבר ניתק לחלוטין. בירכתי על כך שלא היו לנו ילדים. זה יכול היה לתת פריזמה שונה לכל התמונה של גירושינו.
היה זה קיץ ובמשרד המזגן בקושי עבד, אחר הצהריים אחד עת טבעתי בניירת במשרדי הוציא אותי מהשגרה צלצול טלפון. עניתי בלי להוריד את עיניי מכתב התביעה שניסחתי נגד עמידר עבור דייר מוגן אחד. קולה של אמונה הפתיע אותי. אחרי שיחת חולין קצרה בה העמידה פנים שהכל בסדר היא אמרה: “עוז, תבוא לבקר אותי בדירה.” קולה נשמע מוזר. היא אמרה את זה באטימות שכבר התחלתי להכיר אלא שהפעם קולה היה נשמע קהה במיוחד, פרוזאקי כזה.
“או קיי אני אגיע, אמונה. אני תוך שעה אצא, אני פשוט חייב לסיים משהו למחר בבוקר.” לאחר כשעה וחצי יצאתי מהמשרד. איילון היה פקוק. הגעתי לחדר המדרגות של הדירה, עליתי במדרגות, כשאני מפזם צלילים מפרסומת טורדנית מהרדיו שדבקה אליי מהבוקר. דפקתי בדלת ואמונה לא פתחה. נזכרתי שמעולם לא החזרתי לה את המפתח שלי, פתחתי את הדלת באמצעותו ונכנסתי ישר לחדר השינה.
“ללללאאאא!!!!!!!!!!!” זעקתי למראה שנגלה לי. אמונה הייתה שרועה על המיטה כששני בקבוקים של ואליום נוזלי עמדו ריקים על השידה.
התבוננתי בהלם בגופתה. מיששתי את פרק ידה ולא היה דופק. עדיין נותר משהו מההדר של אמונה בגוף המת המוטל לפניי. אני פרצתי בבכי תמרורים ואחזתי את שיערות הזהב שעוד נותרו כזכר מיופייה.
זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בדירה מאז הפרידה. מבעד לדמעותיי סקרתי את הבית. היה נדמה כי הוא לא נשטף זמן רב. הרצפה והרהיטים היו מאובקים. מבעד לדלת הבחנתי שהכלים בכיור עלו על גדותיהם ובחדר השינה עמד ריח של טחב. לצד בקבוקי הוואליום הבחנתי בגלולות שלא זיהיתי. כנראה שהשילוב הקטלני שם קץ לחייה. אמונה הייתה שרועה על גבה, הבחנתי שהיא עוד עונדת את הטבעת שהענקתי לה ביום נישואינו. כף ידה הייתה לבנה כסיד ואחזה באריג. בתחילה חשבתי שזהו סדין אבל אז הבחנתי בגימור שלו ומיד הבנתי שזו שמלת הכלולות שלה, בה אחזה לפני מותה כטובע האוחז בקש. לו רק הייתי קשוב אליה יותר. אילולא הייתי מתעכב במשרד והייתי יוצא מיד לדרך, הרי פספסתי אותה רק בכמה רגעים, חשבתי. ניסיתי לחשב את הזמן בו היא ביצעה את המעשה ובאיזו שעה היה עליי לצאת כדי להספיק להגיע אליה אבל חדלתי מניתוחים. קבס המחזה הכריע אותי.
“ללל-ממממ-הההה????”
צרחתי כשאני אוחז עדיין בגופה הקר של אמונה. חזרתי על המילה הזאת בצרחות כמה פעמים עד שקהו חושיי לחלוטין. הדבר הבא שזכרתי הוא את צליל הסירנה שבקע מהניידת שהובלתי בה. כנראה שזעקותיי עוררו את חשדו של אחד השכנים. השוטרים מצאו אותי רוכן מעל גופתה של אמונה. מיד נעצרתי כחשוד ברצח. אני זוכר שהשוטרים שאלו אותי אם אני רוצה להודיע למישהו על מעצרי ואמרתי שלא. שאלו אותי איך זה שעשיתי ביטוח חיים לאמונה לפני שנה ולמה. אינני זוכר מה עניתי. את הלילה ההוא ביליתי בבית המעצר המחוזי אבו כביר, כשאני עדיין לא קולט מה קורה סביבי. הייתי לבוש עוד בבגדים שהיו לי ואפילו לא טרחתי להוריד את המשקפיים. הדבר הבא שזכרתי הוא שמישהו בתא המעצר העיר אותי. הבטתי בשעון והוא הראה שלוש וחצי לפנות בוקר.”